פסק-דין בתיק ע"א 9151/06

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' ברקלי), בת"א
4638/01, מיום 14.2.06, אשר חייב את המערערים בתשלום דמי תיווך למשיבות בשיעור של 2% מהסך של 760,000 דולר, שבו רכשו המערערים נכס מקרקעין, בית בפרויקט "נידר HILL" שבאזור הישובים מוצא ובית זית (להלן - הנכס).

בעשותו כן קיבל בית המשפט תביעה שהגישו המשיבות לתשלום דמי תיווך על יסוד הסכם תיווך שנערך ביום 21.7.99 בין המערערת 1 (להלן - המערערת) לבין המשיבות. על פי ההסכם, קיבלה על עצמה המערערת חיוב לשלם 2% ממחיר המכירה של הנכס "ביחס לנכס שהוצג בפני/נו או שנודע לי/לנו אודותיו על ידי המתווך". בית המשפט קבע, כי המשיבה השניה (להלן - המשיבה), אשר פעלה כמתווכת באמצעות המשיבה הראשונה, הציגה בפני המערערת את הנכס. לאחר מכן, ומבלי שהודיעו דבר למשיבות, ניהלו המערערים משא ומתן עם חתנה של המוכרת, ליאור מוצ'ניק, אשר הבשיל לכלל הסכם שנחתם בחודש דצמבר 1999 על פיו רכשו המערערים את הנכס בסכום של 760,000 דולר. בית המשפט קבע, כי המשיבה הייתה הגורם היעיל שהביא להתקשרות, שכן הוכח, כי התקיים קשר סיבתי בין פעולותיה לבין מימוש העיסקה. בית המשפט סקר את הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לשם בחינת השאלה מתי משמש מתווך כגורם יעיל והגיע לכלל מסקנה, כי כל הקריטריונים מתקיימים בעניינו (מידת הדמיון, קרבת תנאי התשלום וחלוף הזמן). עוד קבע בית המשפט, כי על אף שהמערערת חתמה על הסכם התיווך ולא המערער השני, בעלה, אין בדבר כדי לפטור את המערער מן החבות בדמי תיווך ויש לראות במערערת את שלוחתו. אשר למחיר המכירה, שממנו נגזרים דמי התיווך, קיבל בית המשפט את גירסת המשיבות, כי הנכס נרכש בסכום של 760,000 דולר. עוד יש להזכיר החלטת ביניים שניתנה על ידי בית המשפט ביום 18.3.04, בה קבע, כי על אף שהמשיבה הראשונה היא חברה ואין לה רישיון לעסוק בתיווך, אין מקום לדחות את התביעה כנגד המערערים על הסף. בית המשפט היפנה לתוכנו של הסכם התיווך בו נאמר, כי שירותי התיווך ינתנו על ידי מתווך מורשה - בעניינו, המשיבה.

המערערים מלינים על תוצאת פסק-הדין ותוקפים את כל הממצאים שקבע בית המשפט אשר הביאו אותו לכלל מסקנה, כי יש לחייבם בתשלום דמי התיווך למשיבות. כך, למשל, חוזרים המערערים על הטענה, כי המערער לא חתם על הסכם התיווך; טופס הסכם התיווך איננו ממלא אחר דרישות החוק והתקנות; הנכס לא הוצג על ידי המשיבה למערערת, אלא נודע למערערים על קיומו מתוך מודעה בעיתון בחודש נובמבר 1999; במצב דברים זה המשיבות לא יכולות היו לשמש גורם יעיל אשר הביא לקשירת העיסקה; המשיבה הראשונה היא חברה אשר אינה יכולה לעסוק בתיווך על-פי הוראות החוק; מחיר המכירה של הנכס לא היה  760,000 דולר אלא 680,000 דולר וכיוצ"ב טענות.

נתנו את דעתנו לטענות המערערים ככל שהן מופיעות בעיקרי הטיעון ובהשלמת הטיעון בעל-פה, ובאנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

בעיקרו של דבר, מבוסס פסק דינה של הערכאה הראשונה על ממצאים עובדתיים שקבעה על יסוד הראיות שבאו בפניה, לרבות עדויות בעלי הדין. מתוך פסק-הדין עולה בבירור, כי גרסתם העובדתית של המערערים נמצאה בלתי מהימנה, ואילו בגירסתן של המשיבות ניתן אמון והיא אף נתמכה בממצאים אובייקטיבים. כלל ידוע הוא, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להמיר את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, כאשר, כאמור, קבעה ממצאים שבעובדה על יסוד הראיות שבאו בפניה. כלל זה יפה גם לענייננו.

למעלה מן הדרוש נפנה להסכם התיווך בו מופיע באופן מפורש הנכס כאחד הנכסים שהוצגו על ידי המשיבה למערערת, במסגרת הסיור שערכה לה. טענת המערערים, כי המדובר בתוספת מאוחרת שהוספה על ידי המשיבה  למרות שלא הציגה את הנכס האמור, לא הוכחה. זאת ועוד, גירסת המערערים כי דבר קיומו של הנכס נודע להם מתוך מודעה בעיתון שהתפרסמה בחודש נובמבר 1999 לא הוכחה. מתוך דברי חתנה של המוכרת עלה דווקא, כי פרסומו של הנכס בעיתון נעשה שנה לפני כן. הראייה שהביאו המערערים להוכחת טענתם בעניין זה הייתה לקויה, בכך ששנת הפרסום הייתה חסרה ובאופן זה לא היה בה כדי להעיד דבר על השאלה שבמחלוקת.

משנקבע כממצא עובדתי, כי המשיבה הציגה את הנכס בפני המערערת, לכאורה די היה בכך כדי לחייב את המערערים בתשלום דמי תיווך, שכן הקריטריונים לקביעת המשיבה כגורם יעיל התקיימו בענייננו. הנכס שנרכש היה בדיוק מסוג הנכס שאותו ביקשו המערערים מן המשיבה לאתר עבורם; מחיר הרכישה היה בגבולות הסכום שנרשם בהסכם התיווך (סך של 800,000 דולר בקירוב), ואף התקיימה סמיכות זמנים בין המועד שבו הציגה המתווכת את הנכס ועד שהושלמה עיסקת הרכישה.

בכל הנוגע לסכום הרכישה, הנתונים המדויקים בעניין זה היו בידי המערערים, ואולם הללו נמנעו מלהציג את הסכם הרכישה. במצב דברים זה  צדק בית משפט קמא כאשר קיבל את עדות המשיבה, כי הנכס נרכש בסכום של 760,000 דולר ולא קיבל את עדותם של המערערת וחתנה של המוכרת אשר טענו - בעל פה - כי הנכס נרכש בסכום של 680,000 דולר. 

עוד נציין, כי אנו סומכים את ידינו על קביעותיו המשפטיות של בית משפט קמא בכל הנוגע לתקינותו של הסכם התיווך, לקיומה של עילת תביעה נגד המערער, וכן בנוגע לקיומה של עילת תביעה בידי המשיבה 1, על אף היותה חברה.

על יסוד כל האמור לעיל אנו דוחים את הערעור.

המערערים ישאו בהוצאות המשיבות בסכום של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. הפיקדון שהפקידו המערערים יועבר לידי המשיבות באמצעות באת כוחן.

ניתן היום, י"ט בסיון תשס"ו (15 ביוני 2006), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

הוקלד ע"י ענת + לאה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: